אקססיב הוא בית הפקה וקולקטיב אמנות רב-תחומי שנוסד ע״י אייל ללי ביטון, מרקו מילבסקי טומסין ותומר דמסקי. הקולקטיב פועל במדיות שונות על מנת להשיג שחרור לחצים ואתגור תחושתי-מחשבתי מקסימלי, ביניהן אמנות הבמה, מוסיקה מוקלטת, אווירה, וידאו ואינסטליישן.

השלושה מקיימים את העשייה שלהם מתוך לבה של קהילה אשר ביתם הוא רק אחת ממפקדותיה, המוכרות ליודעי דבר או שניים. האמצעים הטכניים, המשמשים בו זמנית כהשראה ותסכול ואף כחומר גלם, מצויים בשפע ובמצבי צבירה שונים במרחב הביתי שהוא גם מוסד לתמיכה טכנית ונפשית לאנשי הקהילה.

​

כקבוצה הם מעסיקים את עצמם רבות בשאלות על דיסוננס חברתי ומעמדו של האמן כיוצר יחיד לעומת יצירה בקבוצה מתוך גישה אנטי-היררכית.

עבודותיהם, הנעות בין אירועים רב-חושיים לגירויים נקודתיים, עושות שימוש בסאונד, תאורה וחלל ושואלות שאלות על מקומה של אותנטיות בעולם והאם מקוריות היא עדיין רלוונטית. הנושאים המעסיקים את תהליכי היצירה של הקולקטיב נעים בין התמכרות לפופ ונוטלה לבין הישרדות בתוך מצב של חרדה קיומית תוך ניסיון מתמיד להפרכת הגבולות המדיומליים.

 

Excessive Productions is a production house and multidisciplinary art collective founded by Eyal Lally Bitton, Marco Milevski Tomasin and Tomer Damsky. The collective acts in various media in order to release pressures and achieve maximal mental-sensory challenge, including performing arts, recorded music, atmosphere, video and installation.

 

The activity of the group comes from the heart of a community of which their house is only one of the headquarters known to knowledgeable sources. The technical means, which act simultaneously as an inspiration and a frustration as well as raw material, are abundant in multiple states around the house, which is also a technical and mental support institute for the community members.

 

As a group they sometimes deal with questions about social dissonance and the position of the artist as an individual creator as opposed to group creation out of a non-hierarchic perspective.

 

Their works, which exist between multisensual events and momentary stimuli, use sound, light and space and ask questions about the place of authenticity in the world and whether originality is still relevant. The themes that occupy the collective’s creative processes move between addiction to pop with nutella and surviving in a state of existential anxiety while constantly trying to refute the boundaries of the medium.